מרק פו ויטנאמי- מי שם תה בתוך המרק?

חורף. כולם, כולל כולם, חולים. יש את ההוא עם סטרפ, ההיא מנוזלת, וההיא שרק משתעלת. וכשיורד גשם- אני רק רוצה מרק. אבל איזה מרק, זו תמיד התלבטות.

לפני 3 שנים העבודה הביאה אותי לויטנאם, והמזל הגדול היה שחברה מהתיכון היתה שם בשליחות דיפלומטית. כמו כל שומרת כשרות בחו”ל הצטיידתי מראש (מנות חמות, סרדינים, קבנוס, עלי גפן בקופסה) והתבאסתי לראות את כל מה שאני מפסידה (אם כי כשממש קראתי תפריט במסעדה פחות הצטערתי, בכל זאת יש דברים שכנראה כשמגיעים בישראל קצת יותר קשים לעיכול, גם בקריאה). אבל מראש כבר היתה לי הזמנה להגיע לארוחת ערב אצל החברה, וכמה שמחתי לגלות שאצלם בבית מבשלת אישה ויטנtמית מקומית, ומכיוון שהבית כשר למהדרין היא מכינה מאכלים ויטנאמים כשרים. הגעתי למקום היחיד בעולם (שאני יודעת עליו) שבו מכינים אוכל כזה! מה שנקרא “סייעתא דשמיא”.

ואיזה כיף היה לראות אל כל הילדים של החברה שלי אוכלים קערות עם נודלס, עוף, מרק ריחני ומהביל, ומעל כל מיני ירוקים קצוצים. כך למדתי על נפלאות ה-Phở, שלשם הנוחות נקרא לו כאן “פו”, אבל בעצם מבטאים אותו יותר קרוב ל”פה” כמו הצליל (דו רה מי פה סול וכו’). כשחזרתי הביתה החלטתי לנסות לשחזר את הטעמים- גם בשביל הילדים שלי, אבל אם נודה על האמת גם בשבילי. וכך הכנו לסעודת ליל שבת אחת מרק פו, בעזרת המתכון של רותי רוסו האלופה. אבל כמובן, שאני אף פעם לא עושה בדיוק כמו שאומרים לי. כולם התלהבו, ועובדה- שנתיים אחר כך שאלתי את הסטרפטוקוק הקטן איזה מרק הוא רוצה והוא ביקש “את המרק הויטנאמי”.

כשהכנתי את המרק בסופו של דבר הוא שאל “אמא, תגידי, שמת תה בתוך המרק?” לא שאלה מופרכת כשהמרכיבים כוללים קינמון ואניס. אבל באופן פלא, למרות שחלק מהילדים לא אוהבים קינמון, כולם מאד מאד אהבו את המרק.